<h1>ראבי"ה סימן ע"א</h1>
<h2>דף כד:</h2>
המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה והמגביה קולו בתפלתו הרי זה [מנביאי השקר] ואם אינו יכול לכוין בלחש מותר והני מילי בינו לבין עצמו אבל בצבור לא דאתי [למיטרד] ציבורא. ודכוותה איתא בירושלמי פ' תפלת השחר שמותר להגביה קולו בתפלתו בביתו כדי שילמדו ממנו בני ביתו: המגהק והמפהק מרצונו הרי זה מגסי הרוח אבל שלא מרצונו לא (והמתעסק), והמתעטש מלמטה סימן רע לו מלמעלה סימן יפה לו. הרק בתפלתו כאילו רק בפני המלך, אלא מבליע בכסותו, ואם היתה טליתו נאה מבליע באפרקסותו, ואי אנינא דעתו זורקו לאחוריו. ירושלמי זורקו לימינו ולא לשמאלו הדא הוא דכתיב יפול מצדך אלף ורבבה מימינך ר' יהושע בן לוי אומר הרק בבית הכנסת כאילו רק בבבת עינו ר' יונה רקק ושייף ברגליה. המתפלל לא ירוק עד שהוא מהלך ד' אמות ר"י אמר רוקק כדי שיהא כיסו [נקי, פי'] גופו. ואל יניח ידיו על סנטרו כשהוא מתפלל. תניא היה עומד בתפלה ונתעטש ממתין עד שיכלה הרוח ומתפלל בקש להתעטש מהלך ד' אמות [ל]אחוריו ומתעטש וממתין עד שיכלה הרוח ואומר רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתינו ובושתינו [וכלימתנו חרפה וכלימה] בחיינו ותולעה ורמה במותינו ומתפלל: א"ר הונא תלמיד חכם אסור לעמוד במקום הטינופת שאי אפשר לו בלא הירהור ואר"י בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא. תניא לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא קריאת שמע ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק לא פסק מאי א"ר [מיאשה] בר בריה דריב"ל עליו הכתוב אומר [וגם אני] נתתי להם חוקים (אשר) לא טובים וגו' רב אדא בר אהבה אמר כי דבר ה' בזה וגו' וכשהוא חוזר חוזר למקום שפסק ואע"פ ששהה כדי לגמור את כולה, וכן בהלל וכן בתקיעות וכן במגילה, אבל בתפלה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ובהלכות מגילה וראש השנה הרחבתי לפרש בזה פלוגתא דרבוותא.
